אנדרטאות או לא להיות | ליאת מלאך | 20.11.2020

​

האנדרטה לזכרו של דב גרונר

​

באחד מצמתיה הסואנים של רמת גן עומדת כיכר, שכל אזכור בינה לבין מה שקרה מעבר לכביש לפני 74 שנים הוא מקרי בהחלט. מכוניות צופרות, מנופים פועלים במרץ ובתוך הכיכר עומדות עשרות יונים מדושנות. מי שלא ירים את הראש לא בהכרח ישים לב לאנדרטה המרשימה שעומדת שם – האנדרטה לזכרו של דב גרונר. מי זה הגרונר הזה? טוב ששאלתם.
 

דב גרונר נולד בהונגריה בשנת 1912. בגיל 27 הוא עולה לארץ במסגרת תנועת בית"ר, כאשר אניית המעפילים איתה הוא מגיע ארצה נעצרת ונוסעיה נשלחים למחנה המעצר בעתלית. לאחר חצי שנת מאסר ושביתת רעב אחת הוא משתחרר ומצטרף לשורות האצ"ל.

בשנת 1941 מחליט גרונר להצטרף לחיל הרגלים הבריטי במלחמה מול הצורר הנאצי. הוא לוחם במסגרת הבריגדה היהודית בקרבות באיטליה, ובתום המלחמה מגיש עזרה לשורדי מחנות הריכוז וההשמדה. באחת הפעמים הוא אף נותן את נעליו לאחד הניצולים. "כך הולך יחף יהודי אחד פחות" כתב לאחר מכן. בשנת 1946 הוא משתחרר וחוזר לשרת באצ"ל, חודש בודד לפני השתתפותו בפעולת ההתקפה על משטרת רמת גן. המשטרה הבריטית כמובן:

מטרות הפעולה היו החרמת נשק ופגיעה ביוקרתו של הצבא הבריטי. גרונר חזר והדגיש שהמטרה הייתה החרמת נשק בלבד, ללא פגיעה בחיי אדם, אך המבצע הסתבך. במהלכו גרונר נורה, נפצע קשה, נלקח בשבי ומועבר למחנה המעצר בלטרון. למרות גזר דינו הצפוי גרונר מתנגד בתוקף לפעולת חילוץ על ידי חבריו לאצ"ל. הוא אינו מוכן לסכנם.  

גרונר סירב להכיר בסמכותם החוקית של הבריטים לשפוט אותו ולכן גם סירב לקבל סנגור. הוא שמר על זכות השתיקה לאורך כל המשפט, אשר בסופו נגזר עליו עונש מוות. בתגובה להקראת גזר הדין, קם דב גרונר וקרא בעברית "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". מאמצים רבים הופעלו על ידי הנהגת הישוב והאצ"ל בכדי לשחררו, בין היתר על ידי בקשות חנינה והמתקת העונש. אך גרונר בשלו - לא מוכן להכיר בסמכותם של הבריטים ולחתום על ערעור או בקשת חנינה. עמידתו האיתנה של גרונר אף זכתה לשבחים מפיו של ווינסטון צ'רצ'יל, שאמר בפני הפרלמנט הבריטי ב-31 בינואר 1946: "הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז ליבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה".

ללא כל התרעה מוקדמת, בליל ה-16 באפריל 1947, גרונר מסיים את חייו בתלייה בכלא עכו, כששירת 'התקווה' בפיו.

בחזרה לאנדרטה. כיום מיקומה אל מול מטה משטרת רמת גן נראה כמובן מאליו, אך לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה. בשנת 1952 נערך דיון בנושא בעיריית רמת גן, בהנחייתו של ראש העיר אברהם קרניצי. המתנגדים להקמתה ראו באצ"ל כגורם שלילי, או שלא ראו הכרח בהנצחתו של אדם בודד. לבסוף דמותו של דב גרונר הכריעה את הכף. "..בוודאי ישנם לכל אחד מאיתנו חשבונות פוליטיים, אולם חושבני שאף אחד מאיתנו לא יתווכח על אישיותו של דב גרונר אשר הקריב את חייו בצורה כה נועזת למען המולדת.." סיכם קרניצי.

האנדרטה בנויה כבימה מרשימה מאבן. בחזית הבסיס, שמותיהם של דב גרונר ויתר הנופלים בפעולת ההתקפה על משטרת רמת גן. בצידו האחורי, שמותיהם של עולי הגרדום. מעל שמותיהם ניצבים סימלי המחתרות של הנופלים: האצ"ל, הלח"י, ההגנה ולצידם גם ניל"י. תזכורת לכך שהפסל מסמל את מאבקו של גור אריות בשלטון זר, יהיה אשר יהיה. באחת הפאות ציטוט של זאב ז'בוטינסקי "בלהב המרד שא אש להצית", ובפאה השניה ציטוט של דוד רזיאל "ההולכים למות, מקימים אותך מולדת". בחלקו העליון ניצב הפסל עצמו: אריה גדול שנלחם בגור אריה - כפיר שנלחם בכל כוחו - נושך והודף אותו.

הפסלת, חנה אורלוף, הסבירה שבחרה במוטיבים ספרותיים ובבעלי חיים כדי שהאנדרטה תתקבל בקלות יחסית בקרב התושבים בארץ, שלא היו מורגלים לפסלים ברחבי העיר. למעשה התכנון המקורי היה לפסל דמות חד-קרן שנלחם באריה - מוטיבים המופיעים בסמל הממלכה הבריטית. אך החשש כי החד קרן ייתפס בעיני רבים כדמות אלילית לצד תקוותה של חנה ליחסים דיפלומטיים טובים בין אנגליה לישראל הובילו אותה לשנות כיוון ולבחור בזוג אריות.

כאמור, סגנונה של האנדרטה ומיקומה, באמצע כיכר ברמת גן, לא הייתה אופיינית לאותם הימים. אבל דווקא הבחירה במקום שכזה מחדדת את התחושה שבמקום בו נפלו על תקומת הארץ היום מהלכים צעירים ומבוגרים. פעוטות שמלווים בהוריהם בדרך למרכז לגיל הרך, ילדים עם כלי נגינה בדרכם למרכז למוסיקה, והפסל צופה מעל, מזכיר שכל זה לא היה לחינם.

 

לנוחיותכם בצידה של האנדרטה, ניתן לשמוע הסבר על המקום בעברית ובאנגלית.
אנדרטת עולי הגרדום, כיכר דב גרונר, פינת רש"י וז'בוטינסקי ברמת גן.