אנדרטת המגינים

אנדרטאות או לא להיות | ליאת מלאך | 14.01.2021

אנדרטת המגינים

תפקידה של אנדרטה לרוב הוא לספר את העבר ולהנציח את אלו שאינם. אך אנדרטת המגינים בקיבוץ נגבה מספרת לא רק את סיפור הגבורה של הקיבוץ הקטן ועמידתו מול אויב גדול, אלא מבקשת לספר גם את ההווה ובעיקר את העתיד. סיפור על קיבוץ שביקש לא רק לשרוד, אלא לחיות ואף לפרוח.

קיבוץ נגבה הוקם בשנת 1939 במסגרת התיישבות חומה ומגדל, ובפרוץ מלחמת העצמאות היה לנקודה הדרומית ביותר במפה. הוא שימש כנקודת יציאה לשיירות לנגב, וכנקודת יציאה של לוחמי ההגנה למבצעים שונים בדרום, מה שגם הפך אותו לנקודה אסטרטגית וחשובה עבור הכוחות המצריים.


בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי 1948, כוחות גבעתי מנסים לכבוש את משטרת עיראק סווידאן (כיום 'מצודת יואב'), נקודה דרומית לנגבה, שהייתה בשלטון הבריטים ונמסרה לידי הערבים ימים בודדים לפני כן. הפעולה נכשלת ונענית בהפצצת הקיבוץ בידי מטוסים מצריים. יומיים למחרת נעשה ניסיון נוסף וגם הוא עולה בתוהו. הפעם המצרים פותחים במתקפה רחבה יותר על הקיבוץ שכוללת הפצצות אוויריות, לצד הנעת כוחות רגלים ומשוריינים לכיוון הקיבוץ. המתקפה הראשונה ארכה כחודש, יצרה הרס רב וגבתה חיים, אבל לא את רוחם של המגינים – אלו הם חברי הקיבוץ – והכוחות הלוחמים שהשתתפו במערכה.


בעזרת סיוע דיפלומטי חיצוני, התקבלה החלטה על הפוגה בלחימה, בת חודש ימים, בכל הארץ. המצרים מפרים את ההפוגה יום לפני התאריך המיועד, וב-8 ביולי מתחילה המתקפה השנייה. גם לנגבה, איך לא, מגיעה המתקפה וב-12 ביולי, לכבוד יום הולדתו התשיעי של הקיבוץ, הוא זוכה (במקום לעוגה עם נרות) להתקפה ארטילרית לצד התקפה רגלית וכוחות משוריינים.
בזכות עוז רוחם של המגינים, ובזכות מוקשים שהוטמנו מבעוד מועד, שב השקט לקיבוץ נגבה בתום 9 שעות לחימה בלתי פוסקת. האיום הוסר סופית ב-9 בנובמבר 1949, משנכבשה משטרת עיראק סווידאן בידי כוחות צה"ל, אז חברי הקיבוץ נתפנו לשקם את ההריסות ולהנציח את ההולכים.

למשימת ההנצחה גוייס האמן נתן רפפורט, אשר שמו מוכר כמי שפיסל את פסלו של מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי ואת האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, בורשה, פולין. זה לא צירוף מקרים אגב, רפפורט נולד והתחנך בורשה, והצליח להימלט מציפורניי הצורר הנאצי בקושי רב בזמן שהקרובים אליו ביותר נספו.

רפפורט יצר לעצמו הרגל אותו עשה בתחילה עם חברי קיבוץ יד-מרדכי ואחר כך עם חברי קיבוץ נגבה, והוא תהליך בחירה משותף של האמן עם בני המקום באופן ההנצחה. במקרה של יד מרדכי רפפורט יצר שני פסלים אפשריים, ונתן את זכות הבחירה לחברי הקיבוץ. בנגבה, רפפורט עלה שלב והחליט לא רק להעניק לחברי הקיבוץ את זכות הבחירה, אלא גם להעביר לחברים שיעורי אומנות על מנת שבחירת החברים באלמנט ההנצחה תהיה מושכלת יותר.
אחד החברים, יואל איגלינסקי, כתב:  "אחרי יום עבודה מפרך בשיקום הבתים, בבניית הרפת, בהתקנת רשתות השקיה בענפי שדה, באיתור מוקשים ובפיצוצם היינו מתכנסים בחוץ ליד חדרו הזמני של נתן, ושומעים את דבריו המלומדים על אמנות ימי הביניים, על הריאליזם הסוציאליסטי, על הדרכים להעצים את חוויית המתבונן בפסל ועל הפסיכולוגיה של האמן".
שיעורי האומנות הסתיימו, נערכה הצבעה, שבסופה נבחר הדגם הנבחר. הדגם נשלח לצרפת ליציקה מברונזה, וב-12 ליולי, יום השנה למתקפה השנייה ויום הולדתו העשירי של הקיבוץ, נחנכה האנדרטה. הרעיון על הקמת אנדרטה במקום עלה עוד בימי הקרבות, כפי שסיפר קובה וילן בעלון הקיבוץ:
"היה זה באחד הלילות של קרב קשה, קברנו את חללינו, כשחזרנו, אמר צביקה- 'תראה קובה, עוד נהפוך את המקום לאחד המקומות המפוארים במשק- בארץ- פה תהיה תל חי שניה', בימי הקרב האכזרי, נולד הרעיון" ולכן, האנדרטה הוצבה בחזית בית העלמין הצבאי, בסמוך למגדל המים הישן, שנפגע מאש המצרים, גם הוא עדות לימי הלחימה.


אנדרטת המגינים מציגה שלוש דמויות מרשימות עשויות ברונזה, המייצגות את רוח הקיבוץ: המלחמה, האדמה והשלום. הדמות האמצעית היא גבר, חלוץ, עובד אדמה עם כובע לראשו, שמחזיק באחת מידיו טורייה. הוא הדמות הגדולה והמרשימה מבין השלוש, מה שמאפשר לנחש את סדר העדיפויות של בני הקיבוץ. בצידו האחד ניצבת דמות לוחם צעיר האוחז נשק בידו. הנשק משולב עם ענפי עץ זית המדגישים את הרצון של חברי הקיבוץ בשלום. ומצידו השני, ניצבת דמות אישה צעירה, על ראשה מטפחת שמזכירה את לוחמות הפלמ"ח ועל כתפה תיק עזרה ראשונה. ברקע שיבולים, כרמים ועצי זית. הדמויות אוחזות ידיים, הבגדים צמודים לגוף, והתחושה הנוצרת היא שהם עומדים אל מול הרוח. מסתכלים אל עבר העתיד בתקווה, אך עמידתם איתנה יותר מכל. "תבונה, אומץ לב, אהבת החרות, הם יסוד לחימתנו"

 

 האנדרטה ממוקמת בקיבוץ נגבה מדרום לכביש 3, ממערב לקריית מלאכי. ההנצחה בבית הקברות הצבאי בצפון-מזרח הקיבוץ, מזרחית לשער הכניסה.