אנדרטאות או לא להיות | ליאת מלאך | 21.10.2020

​

אנדרטת אלכסנדר זייד

​

ספוג באידיאלים, כמו רבים וטובים מחבריו באותם הימים, אלכסנדר זייד מגיע ארצה ומבקש להקים ולהגן בכל מחיר על אדמת אבותיו. אז מה כל כך מיוחד בדמות השומר המסתורי שנבחר לעמוד ולהשקיף על עמק יזרעאל כשהוא רכוב על סוסתו?

אלכסנדר זייד. הגיבור האולטימטיבי של אותם הימים. 'באטמן' הארץ ישראלי אם תרצו (סלחו לי על ההשוואה לעטלף בימים טרופים אלו). בדומה לברוס ווין, גם זייד יתום מהוריו, נחוש להילחם, אך במקום בפשע על חירותה ועצמאותה של ארץ ישראל. ממקימי כוח המגן העברי "בר גיורא" וארגון "השומר". את תפקיד הבאטמוביל, תגלם סוסתו המרשימה 'דומיה', שהיוותה עבורו הרבה מעבר לכלי תחבורה. פרט להיותו לוחם היה זייד גם איש משפחה מסור, ומיומנו שהתפרסם בשנת 1975 עולה כי גם אנשי העלייה השנייה התקשו לשמור על work life balance:

 "..הילדים מקבלים מאתנו מעט מאוד אותות חיבה. אני בא לפני ארוחת הערב, משכיבם לישון ומסתלק.

אין פנאי. אני אמנם קומוניסט, אך רוצה אני לראותם אצלי בחדר לשעות אלה הנחמות והשמחות הגדולות.."

לכן, לא בכדי שמשפחת זייד עוזבת את מקום מושבם בכפר גלעדי בזעם, כתוצאה מחילוקי דעות על אופן גידול הילדים בבתי ילדים והתנגדות נחרצת לתפיסה שהילדים הינם "רכוש" הקיבוץ.

בשנת 1926 עוברים זייד ומשפחתו לשייח' אבריק שבעמק יזרעאל, שם אלכסנדר מועסק כשומר של הקרן הקיימת לישראל. במסגרת התפקיד הוא מנהל חדשות לבקרים קרבות עם שודדים מהסביבה שמבקשים להסיג גבול ואף נפצע בראשו באופן קשה באחת הפעמים, פציעה שלא התאושש ממנה עד יום מותו.

אהבתו של זייד לארץ ישראל ולאדמה לא באה לידי ביטוי רק בהגנה על גבולותיה, אלא גם בחיבתו לארכיאולוגיה ולשורשיה ההיסטוריים. זייד נהג לחפור ליד הישובים בהם הוא מתגורר, ובשנת 1936 הוא מגלה פרצה באחת המערות הסמוכות למקום מקורו בשייח' אבריק, פרצה שהובילה בהמשך לגילוי האתר הארכאולוגי בית שערים.

כחלק מתפקידו כשומר וכדמות בולטת בארגון השמירה היהודי קנה לעצמו זייד לא מעט אויבים. במארב שתוכנן מראש בליל 11 ביולי 1938 הוא נרצח, בעת שהיה בדרכו לאסיפת חברים בקבוצת אלונים. בשנת 1942 נמצא רוצחו והוצא להורג על ידי אנשי הפלמ"ח. שנתיים לאחר מותו מחליטים חבריו ואשתו ציפורה להנציח אותו באותו אזור עליו הגן ואותה חלקה אותה עזר למצוא – בקרבת בית שערים שבקרית טבעון.

האנדרטה המקורית, שעוצבה על ידי הפסל דוד פולוס בשנת 1940, הייתה עשויה מלט ורשתות ברזל. האנדרטה התפוררה עם השנים ולכן בשנת 1979 עיצב הפסל דן זריצקי את אותו הפסל בדיוק, אך הפעם עשוי ברונזה. אותה הברונזה משכה אליה לא מעט מתעניינים, אך לא כולם התעניינו בדמותו של המונצח ובמורשתו, אלא יותר בשוויו של הפסל. באוקטובר 2007 ניסו גנבי מתכת לגנוב את האנדרטה המבוקשת; הפסל נעקר ממקומו אך נותר במקום, ככל הנראה בגלל משקלו הרב. יש הטוענים שקיים קשר לאולימפיאדת בייג'ין 2008, אשר בשל השימוש הרב במתכות עבור בניית המתחמים השונים נוצר מחסור במתכות והביקוש עבורן עלה. סקרנותם של גנבי המתכות לא שכחה גם אחרי ניסיון הגניבה הנ"ל, ובשנת 2010 נגנב זנבה של הסוסה 'דומיה' ולא הושב מעולם. חודשיים לאחר מכן חובר לה זנב חלופי. באותה השנה אף הופק הסרט הקומי "חצי טון ברונזה" (בכיכובו של שלמה בראבא) המספר את עלילת גניבת הפסל וחיפושו על ידי נכדו של זייד ובנו (סיפור דמיוני כמובן).   

האנדרטה משקפת היטב את האדם שהיה זייד, רכוב על סוסתו 'דומיה', נשק על ברכיו, ממשיך לצפות מזרחה ולשמור על החלקה שאותה אהב, כשומר הנצחי של עמק יזרעאל. בחזית האנדרטה כתוב "אלכסנדר זייד שומר בישראל" ומשני צדיה תבליטים של כיבוש האדמה והעבודה בארץ: האחד של חורש והשני של רועה צאן. לאחר מותו, ולבקשתה של ציפורה, חיבר אלכסנדר פן את השיר "על גבעות שייח אבריק" והלחין מרדכי זעירא:

 

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,
רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,
רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,
רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.
אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם
שֶׁאָדַם וְנָדַם
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה!

​

ניתן להגיע למקום ברגל בלבד. האנדרטה ממוקמת בכניסה לאתר עתיקות בית שערים, מעט מצפון ליישוב בית זייד - מדרום לקריית טבעון ולכביש 75 וממערב לכביש 722.